The Nervous System of Peace: Rwanda’s Model for Israel-Palestine
🕊️ From War and Wounds to Witness and Repair
Rwanda’s Peace Model for Israel-Palestine
A Concept Briefing for Civil Society, Diplomats, and Trauma-Informed Peacebuilders
🧠 🔍 Summary (Trauma-Informed Clinical Mode)
“Trauma is not what happens to us, but what we hold inside in the absence of an empathetic witness.”
— Peter Levine
This document is born from a simple yet urgent clinical and civic truth:
Collective trauma requires collective care.
When entire communities are wounded—across generations, across borders—traditional political frameworks fail to address the invisible injuries that shape behavior, memory, and identity. These injuries are biological, emotional, and narrative. They live in the nervous system as much as in history.
What we offer here is not a diplomatic roadmap.
It is a psychological and civic invitation to begin healing.
After the 1994 genocide, Rwanda faced an unbearable truth: the nervous system of the country—its people, its memory, its trust—had been shattered. Yet through trauma-informed justice, national mourning, and courageous reintegration, Rwanda built a civic infrastructure that honored grief without becoming hostage to it.
Today, the Israeli–Palestinian crisis has entered a chronic traumatic condition—physiological, intergenerational, and uncontained by negotiation alone. Terms like Prolonged Grief Disorder, ambiguous loss, survivor’s guilt, and moral injury are no longer academic—they are the water people are swimming in.
Without adequate recognition and response, these unresolved injuries risk becoming the emotional architecture of the next generation.
This briefing explores how trauma-aware models—like Rwanda’s—can provide practical, ethical, and culturally grounded tools for healing.
We speak as veterans who have lived through war and loss.
We speak as witnesses who believe in the possibility of post-traumatic growth—not only for individuals, but for entire societies.
🧭 Purpose
What if a nation once shattered by the deadliest of divisions could help others break the cycle of grief and vengeance?
After the genocide, Rwanda made an impossible choice: not to kill its way to peace.
Instead, it turned grief into truth, and truth into reconciliation.
This briefing explores how that healing model might inform a new trauma-informed and civil society-led approach to peacebuilding between Israelis and Palestinians—especially in the wake of the October 7 hostage crisis and the devastation in Gaza.
This is not a political proposal.
It is a moral and psychological invitation—to feel, to remember, to repair.
We offer a framework rooted in:
Grief over blame
Dignity over vengeance
Mutual recognition over zero-sum narratives
A model anchored in:
Healing as infrastructure
Memory as resistance
The sacred refusal to dehumanize
“Peace is built one nervous system at a time.”
Note to readers: This framework does not equate histories, culpabilities, or power asymmetries. It seeks to honor trauma across differences—and to offer concrete paths for healing rooted in empathy, not equivalence.
📜 What Rwanda Did After 1994
After genocide claimed over 800,000 lives, Rwanda stood at a precipice:
Retribution or reconciliation?
It chose a path few dared to walk—centered on community-led truth-telling, collective mourning, and reintegration grounded in accountability.
Core Elements of Rwanda’s Peace Model:
🟢 Gacaca Courts
Community-led truth tribunals prioritized acknowledgment over punishment.
Survivors and perpetrators faced one another in public testimony.
🟣 National Mourning & Rituals
Grief was made visible. Memorials, sacred sites, and national days of mourning were institutionalized to honor the dead and make space for living memory.
🟠 Perpetrator Reintegration
Those who confessed and demonstrated remorse were reintegrated—not through amnesty, but through public accountability, responsibility, and labor.
🔵 National Trauma Literacy Campaigns
Public education efforts helped destigmatize trauma. PTSD, ambiguous loss, and survivor’s guilt were normalized as shared realities—not pathologies.
“We cannot kill our way to peace.
Justice must walk alongside repair.”
— Rwandan National Unity and Reconciliation Commission
🧠 Relevance to Israel–Palestine
Since the 2023–2025 escalation, both Israeli and Palestinian societies have undergone psychological collapse.
A 2025 study in Israel (Groweiss et al.) found that 49% of Israeli adults exhibit symptoms of Prolonged Grief Disorder due to symbolic, anticipatory, and cumulative loss.
In Gaza, trauma is not symbolic—it is lived, layered, and inherited.
Mental health experts estimate that 70–90% of Gazans now meet criteria for trauma-related conditions, including PGD and complex PTSD.
This is not merely a humanitarian crisis.
It is an emotional and moral emergency.
Ceasefires cannot contain it.
Diplomacy alone cannot resolve it.
Only truth, ritual, and trauma-informed reconciliation can begin to metabolize the wound.
🔄 Applying Rwanda’s Tools to Israel-Palestine
Rwandan Practice
Potential Israel-Palestine Adaptation
Gacaca Truth Tribunals
Grassroots healing councils co-led by survivors and bereaved families
National Mourning Days
Joint grief ceremonies at sacred sites or virtual platforms
Perpetrator Reintegration
Public pathways for acknowledgment, apology, and reintegration
Public Ritual & Testimony
Shared art, music, gardens, and oral history storytelling
Trauma Literacy Campaigns
Civil education on PGD, ambiguous loss, and moral injury
🔄 Applying Rwanda’s Tools to Israel–Palestine
Rwanda’s post-genocide recovery offers a set of civic and psychological practices that prioritize truth, accountability, and collective healing over retribution or political vengeance. Below is a detailed comparison showing how these practices can be meaningfully adapted to the Israeli–Palestinian context—recognizing differences in history, asymmetry of power, and cultural narratives, while embracing shared human needs for mourning, memory, and reintegration.
🟢 1. Gacaca Truth Tribunals → Grassroots Healing Councils
In Rwanda, the Gacaca courts were community-led truth-telling forums where survivors and perpetrators faced one another in public testimony. The goal was not punitive justice, but acknowledgment, remorse, and social repair through direct dialogue.
Adaptation:
Establish local healing councils or Witness Circles co-led by Israeli and Palestinian survivors, bereaved families, and moral witnesses. These forums—whether hosted in person or virtually—would offer space for grief expression, trauma processing, and mutual recognition. They should remain independent from state or military institutions, grounded instead in civic trust and spiritual safety.
🟣 2. National Mourning Days → Joint Grief Ceremonies
Rwanda institutionalized collective mourning through national remembrance days, sacred commemorations, and public rituals. This normalized grief, honored the dead, and prevented societal repression of pain.
Adaptation:
Organize joint grief ceremonies across sacred, neutral, or symbolic spaces—such as Jerusalem’s interfaith sites, destroyed villages, refugee camps, or even digital platforms during lockdowns or conflict. These ceremonies could include lighting candles, storytelling, music, or moments of silence, offered bilingually and with reverence for both Jewish and Palestinian rituals of mourning.
🟠 3. Perpetrator Reintegration → Structured Paths for Acknowledgment and Remorse
In Rwanda, individuals who confessed and expressed remorse were reintegrated into society through labor, public apology, and ongoing civic accountability—not impunity, but restoration through responsibility.
Adaptation:
Design and support structured public pathways for individuals and communities who acknowledge harm—whether military, militant, political, or civilian actors. These pathways might include public testimony, reparative service, participation in grief rituals, or restorative storytelling projects. Reintegration must be earned through ethical accountability, not performative forgiveness.
🔵 4. Public Ritual and Testimony → Shared Artistic and Storytelling Spaces
Rwandan healing involved the ritualization of testimony through storytelling, art, and communal rituals that honored suffering while preserving dignity.
Adaptation:
Invest in public storytelling initiatives—featuring music, poetry, gardens, documentaries, and oral histories—that elevate the voices of survivors, youth, elders, and returning prisoners from both sides. These spaces must center dignity, avoid false equivalency, and prioritize narrative sovereignty—allowing each community to speak their truth without interruption or appropriation.
🧠 5. Trauma Literacy Campaigns → Public Education on Grief and Moral Injury
Rwanda engaged in nationwide trauma literacy, teaching citizens about PTSD, ambiguous loss, and intergenerational trauma. This reduced stigma and created a shared psychological vocabulary.
Adaptation:
Launch mass trauma education campaigns throughout Israel and Palestine—focusing on schools, mosques, synagogues, clinics, and media outlets. Focus on Prolonged Grief Disorder (PGD), ambiguous loss, moral injury, and collective trauma. These campaigns should be bilingual, culturally grounded, and co-created with trauma clinicians, educators, and spiritual leaders. The aim is to normalize emotional suffering as a condition of war—not a weakness.
💡 Policy Recommendations
A trauma-informed peace strategy requires five interconnected pillars:
1. 🗣️ Pilot Reconciliation Dialogues
Begin with bereaved families—those with moral clarity born from grief.
Hold dialogues outside formal political structures.
Host them in sacred, protected spaces (in-person or virtual).
2. 🧠 Trauma-Informed Peacebuilding
Train civil society leaders—including therapists, clergy, veterans, educators, and artists—in:
Prolonged Grief Disorder
Moral Injury
Ambiguous Loss
Normalize trauma as a shared human condition, not an individual failing.
3. 🕯️ Mutual Archives of Grief
Build a bilingual, borderless digital memorial containing:
Testimonies
Photos
Letters
Songs
Curate memory without hierarchy.
Partner with museums, universities, and cross-border NGOs.
4. 🗨️ A Shared Language of Life
Replace dehumanizing labels like “terrorist,” “animal,” and “enemy” with the language of:
Grief
Dignity
Survival
Create a Survival Lexicon for media, education, and diplomacy.
Language is the infrastructure for reconciliation.
5. 🌱 Regenerative Peace Infrastructure
Peace must be material, ecological, and mutual—rooted in survival, not ideology.
✅ Food Sovereignty Projects
Establish cross-border regenerative gardens and permaculture networks.
Train youth in composting, desert farming, and water harvesting.
Treat cultivation as therapy and resistance.✅ Clean Energy Independence
Install solar microgrids and wind systems in Gaza and underserved Israeli communities.✅ Agricultural Wisdom Exchange
Facilitate knowledge-sharing between Israeli and Palestinian farmers—not as charity,
but as covenant.
“This is not charity. It is a covenant.”
🕊️ Call to Action
We call upon:
Civil society leaders
Veterans and survivors
Artists and educators
Trauma clinicians and spiritual guides
To:
Reject vengeance as identity
Center mourning over blame
Create sacred spaces for grief
Speak a new language of survival
Plant reconciliation—in gardens and in hearts alike
“To plant a garden is to believe in tomorrow.”
— Audrey Hepburn
🧿 Closing Reflection
Trauma recovery is not linear.
It does not begin with solutions.
It begins with safety.
Moves toward story.
And finally arrives at integration.
In conflict zones, this journey is rarely resourced.
Grief is politicized. Language is weaponized. Mourning is interrupted.
But healing is possible—if civil society creates structures of care that are:
Non-transactional
Non-hierarchical
Non-pathologizing
Rwanda showed the world that mass trauma can be metabolized through:
Community-led truth-telling
Dignified rituals of grief
Reintegration grounded in accountability
For Israelis and Palestinians, this moment demands more than diplomacy.
It demands trauma literacy:
Understanding the biology of fear
Naming the psychology of grief
Building shared rituals where mourning is seen as strength—not weakness
This is the work of public mental health as peacebuilding.
It is how broken memory becomes shared future.
To bring invisible wounds into the light.
To replace retraumatization with recognition.
To scaffold reconciliation through the nervous system—not just the negotiating table.
We do not claim this will be easy.
But trauma, when witnessed and honored, can become seed.
And in that soil, new forms of solidarity can grow.
“Reconciliation is not the erasure of pain.
It is the decision to turn pain into seed.”
— IVLC Peacebuilding Framework
✍️ Attribution
Nachum Lamour Fridman
Israeli Defense Forces Veteran
International Veterans Leadership Committee (IVLC)
Co-authored by:
Ricardo Pereyda
U.S. Army Veteran
International Veterans Leadership Committee (IVLC)
With assistance from generative AI as a civic tool for trauma recovery, moral imagination, and cross-border solidarity.
כמובן! הנה התרגום לעברית של הכתוב כולו:
המערכת העצבים של השלום: המודל של רואנדה עבור ישראל–פלסטין
5 באוגוסט
נכתב על‑ידי הבור האורגני במעגן מיכאל בורגני – Borgani
🕊️ ממלחמה ופצעים אל עדים ותיקון
מודל השלום של רואנדה עבור ישראל–פלסטין — מסמך קונספט לחברה האזרחית, דיפלומטים ובוני שלום מודעי־טראומה
🧠 🔍 תקציר (במִצב קליני מודע־טראומה)
“תְּרָּאוּמָה היא לא מה שקורה לנו, אלא מה שאנו מחזיקים בתוכנו בהיעדר עֵד אמפתי.”
— פיטר לוין
המסמך נולד מתוך אמת פשוטה אך דחופה — קלינית וחברתית:
טראומה קולקטיבית דורשת טיפול קולקטיבי.
כאשר קהילות שלמות נפגעות — על פני דורות, על פני גבולות — מסגרות פוליטיות מסורתיות אינן מצליחות לטפל בפצעי־על־חושי, המבנים את ההתנהגות, הזיכרון והזהות. פצעים אלה הם ביולוגיים, רגשיים וסיפריים, ונמצאים הן במערכת העצבים והן בהיסטוריה.
מה שאנו מציעים כאן אינו תוואי דיפלומטי.
זהו הזמנה פסיכולוגית ואזרחית להתחיל לרפא.
אחרי הג'נוסייד ב‑1994, רואנדה עמדה בפני אמת בלתי נסבלת:
המערכת העצבים של המדינה — אנשיה, זיכרונה, אמונה — הייתה שבורה.
אך באמצעות צדק מודע־טראומה, אבל לאומי ואינטגרציה אמיצה, רואנדה בנתה תשתית אזרחית שיכבדה את האבל מבלי להיתפס כבעל־חיים שלו.
כיום, המשבר הישראלי–פלסטיני הפך לתנוחה טראומטית כרונית — פיזיולוגית, בין־דורית, ובלתי ניתן לריסון באמצעות משא ומתן בלבד. מונחים כמו הפרעת אבל ממושך, אובדן בלתי חד־משמעי, אשמת־שורד ופגיעה מוסרית אינם עוד מושגים אקדמיים — הם המים שבהם אנו שוחים.
ללא הכרה ותגובה ראויות, פצעים בלתי נפתרים אלה עלולים להפוך לארכיטקטורה הרגשית של הדור הבא.
המסמך הזה חוקר כיצד מודלים מודעי־טראומה — כמו של רואנדה — יכולים לספק כלים מעשיים, אתיים ותרבותיים לריפוי.
אנו מדברים כחיילים ותיקים שראו מלחמה ואובדן.
אנו מדברים כעדים שמאמינים באפשרות לצמיחה פוסט‑טראומטית — לא רק עבור יחידים, אלא עבור ארצות שלמות.
🧭 מטרה
מה אם אומה שנהרסה על‑ידי אחת מהחלוקות הקטלניות בתולדותיה יכלה לעזור לאחרות לשבור את מעגל האבל והנקם?
לאחר הג'נוסייד, רואנדה קיבלה החלטה כמעט בלתי אפשרית — לא לרצוח את דרכה אל השלום.
במקום זאת, היא הפכה את האבל לאמת, ואת האמת לפיוס.
המסמך חוקר כיצד מודל זה עשוי לעצב גישה חדשה לבניית שלום מודעת־טראומה, בהנהגת החברה האזרחית, בין ישראל לפלסטין — במיוחד לאחר משבר החטיפות של 7 באוקטובר והחורבן בעזה.
לא מדובר בהצעה פוליטית.
זו הזמנה מוסרית ופסיכולוגית — להרגיש, לזכור, לתקן.
אנו מציעים מסגרת המושתתת על:
אבל מעל האשמה
כבוד מעל נקמה
הכרה הדדית מעל נרטיבים של סכום‑אפס
המודל מתבסס על:
ריפוי כתשתית
זיכרון כהתנגדות
הסירוב המקודש לאדם־ללא־אנושות
“שלום נבנה מערכת עצבים אחת בכל פעם.”
⚠️ הערת קריאה
מסגרת זו אינה משווה היסטוריות, אחריו־יות או חוסר סימטריה בכוח.
היא שואפת לכבד טראומה על פני הבדלים — ולהציע דרכי ריפוי מוחשיות השורטות באמפאתיה, לא בהקבלה.
📜 מה עשתה רואנדה אחרי 1994
לאחר שהג'נוסייד גבה מעל 800,000 קורבנות, רואנדה עמדה על סף הצצה:
נקמה או פיוס?
היא בחרה בדרך שאבן מעטים העזו ללכת בה — מבוססת על גילוי אמת קהילתי, אבל קולקטיבי ואינטגרציה המבוססת על אחריות.
מרכיבים עיקריים של מודל השלום של רואנדה:
🟢 בתי הדין גאקאצה – טריבונלים קהילתיים שהעניקו עדיפות להכרה על פני עונש: שורדים ופשרים נחשבו זה מול זה במסגרת ציבורית.
🟣 אבל לאומי וטקסים – הפכו את האבל לגלוי: הקמת אתרי זיכרון, יום אבל לאומי ותהליכים טקסיים כדי לכבד את הקורבנות ולתת מקום לזיכרון חי.
🟠 אינטגרציית פושעים – אלו שהתוודו והביעו חרטה זכאים לאינטגרציה – לא על סמך חנינה, אלא באמצעות אחריות ציבורית ועבודה.
🔵 קמפיינים של אוריינות טראומה לאומית – חינוך ציבורי שירתר את הסטיגמה סביב טראומה: PTSD, אובדן בלתי ברור, אשמת השורד הוכרזו כחוויות משותפות ולא כמחלות.
“אי אפשר לרצוח את הדרך לשלום.
צדק חייב ללכת לצד תיקון.” — ועדת האחדות והפיוס הלאומית של רואנדה
🧠 רלוונטיות לישראל–פלסטין
מאז המדרדרות בין 2023–2025, החברה הישראלית והפלסטינית חוו קריסה פסיכולוגית.
מחקר מ‑2025 בישראל (Groweiss ואח'): 49% מהמבוגרים מתמודדים עם סימפטומים של הפרעת אבל ממושך בשל אובדנים סימבוליים, צפויים ומצטברים.
ברצועת עזה, הטראומה אינה רק סימבולית — היא חיה, מרובדת, ותורשת. מומחים מעריכים שכ־70–90% מתושבי עזה עומדים בקריטריונים להפרעות טראומטיות, לרבות PTSD מורכב ו‑PGD.
זו אינה רק משבר הומניטרי.
זו חירום רגשי ומוסרי.
הפוגות רגיעה אינן יכולות להכיל אותו.
דיפלומטיה בלבד אינה פותרת אותו.
רק אמת, טקס ופיוס מודעי־טראומה יכולים להתחיל לעכל את הפצע.
🔄 יישום כלי רואנדה בישראל–פלסטין
פרקטיקה ברואנדהאפשרות התאמה לישראל–פלסטיןבתי דין גאקאצהמועצות ריפוי מקומיות בו־זמנית באמצעות Survivor/Witness Circle שהוקמו במיוחד עבור שורדים ומשפחות שכולות משני הצדדיםימי אבל לאומייםטקסי אבל משותפים באתרים קדושים או פלטפורמות וירטואליות בסגנון דו־לשוניאינטגרציית פושעיםמסלולי הכרה, חרטה ושילוב בקהילה באמצעות עבודות שירות, עדויות פומביות ופרויקטים משקמיםאירועים ציבוריים וסיפוריםיוזמות אמנות וסיפורים: מוזיקה, סיפורי חיים, גנים, מסמכים – שקובצות בשפה הדדיתקמפיינים של אוריינות טראומהחינוך ציבורי על PGD, אובדן בלתי ברור ופגיעה מוסרית – דו־לשוני, תרבותי ומגובה מומחים
💡 המלצות מדיניות
אסטרטגיית שלום מודעת־טראומה מבוססת על חמישה עמודי תווך:
🗣️ דיאלוגי פיוס פיילוט – עם משפחות שכולות בעלי בהירות מוסרית מתוך האבל • בדיאלוגים מחוץ למבנים פוליטיים • באתרים קדושים או בחוויה מוגנת
🧠 בינוי שלום מודע־טראומה – הכשרת מנהיגים אזרחיים (מטפלים, רבנים, וטרנים, מחנכים, אמנים) ב־PGD, פגיעה מוסרית, אובדן משמעותי
🕯️ ארכיונים משותפים של אבל – זיכרון דו־לשוני ובלתי־מוגבל הדיגיטלי: עדויות, תמונות, שירים, מכתבים
🗨️ שפה משותפת של חיים – חילוף “מחבל”, “חי־חיה”, “אויב” בשפה של אבל, כבוד, הישרדות • יצירת לקסיקון הישרדות • שפה ככלי פיוס
🌱 תשתית שלווה מתחדשת – שלום חומרי, אקולוגי והדדי; גנים משותפים, אנרגיה מתחדשת, שיתוף ידע חקלאי
✴️ פרויקטים מעשיים:
עצמאות מזון – רשתות חוות בין־גבוליות, קומפוסטינג, חקלאות מדברית
אנרגיה נקייה – מערכות סולאריות ורוח ברצועת עזה ובקהילות מאוחרות
החלפת חוכמת חקלאות — חקלאים ישראלים ופלסטינים משתפים ידע לא כצדקה, אלא כברית
🕊️ קריאה לפעולה
אנו קוראים ל:
מנהיגים בחברה האזרחית
וטרנים ושורדים
אמנים ומחנכים
מטפלים רוחניים וקליניים
ל:
לדחות נקמה זהותית
למרכז את האבל על פני האשמה
ליצור מרחבים קדושים לאבל
לדבר בשפה חדשה של הישרדות
לשתול את הפיוס — בגנים ובלבבות
“לשתול גן זה להאמין במחר.” — אודרי הפבורן
🧿 סיכום / רעיון סופי
התאוששות מטראומה אינה ליניארית.
היא לא מתחילה עם פתרונות.
היא מתחילה עם בטיחות,
מעבירה דרך סיפור,
ומגיעה לשילוב.
באזורים של סכסוך, מסע זה לרוב חסר משאבים.
אבל מתפוליטז. לשון משמשת ככלי נשק. האבל מופרע.
אך ריפוי אפשרי — אם החברה האזרחית יוצרת מבני טיפול שאינם:
מסחריים
היררכיים
נתפסים כפתולוגיה
רואנדה הראתה לעולם: טראומה המונית יכולה להתעכל דרך:
• גילוי אמת קהילתית
• טקסי אבל מכבדים
• אינטגרציה מבוססת אחריות
עבור ישראלים ופלסטינים, הרגע הזה דורש יותר מדיפלומטיה.
הוא דורש אוריינות טראומה:
• להבין את הביולוגיה של הפחד
• לקרוא את הפסיכולוגיה של האבל
• לבנות טקסים משותפים — שבהם האבל נחשב לעוצמה, לא לחולשה
זו עבודת בריאות הנפש הכללית כשלום.
כך זיכרון שבור הופך עתיד משותף.
להביא את הפצעים הבלתי נראים לאור,
להחליף פציעה מחודשת בהכרה,
לבנות פיוס דרך מערכת עצבים — לא רק שולחן משא ומתן.
“פיוס אינו מחיקה של הכאב.
זה ההחלטה להפוך את הכאב לזרע.” — מסגרת השלום של IVLC
✍️ ייחוס
Nachum Lamour Fridman
Israel Defense Forces Veteran
International Veterans Leadership Committee (IVLC)
בשיתוף:
Ricardo Pereyda, U.S. Army Veteran, IVLC
בעזרת שימוש ב‑AI ככלי אזרחי לשיקום טראומה, דמיון מוסרי וסולידריות־גבולית
✅ הצעדים הבאים
פרסום באתר IVLC — כותרת: “Life: A Trauma‑Informed Brief for Peace Between Israel and Palestine”
כולל: גרסת PDF להורדה, גרסה לקריאה HTML/נייד, ייחוס עם קורות חיים, פסקת מבוא קצרה: “This is not a political document. It is a nervous system offering.”גרפיקה לשיתוף ברשתות — ציטוטים מרכזיים לעיצוב קרוסלות, כרטיסי תמונה, סיפורים/סרטונים
פנייה לארגוני חוצי־גבול — Combatants for Peace, The Parents Circle, SISO, Geneva Initiative, NGOs מודעי־טראומה כמו Beyond Conflict, Center for Mind‑Body Medicine: כולל מכתב איתור חתום בשני השמות: “We submit this not as experts, but as witnesses. As veterans of war and students of repair.”
אופציונלי: שלבים עתידיים: תרגומים רב‑לשוניים (ערבית, עברית, צרפתית), פאנל / וובינר עם בשותפות מטפלים, מודול חינוך שלום מודע‑טראומה לנוער.
אשמח לבצע התאמות או שיפורים רצויים!
