“I’m not Allowed”
"אסור לי לדבר על המתים שלי / נחום לאמור פרידמן" 26.04.2023
אסור לי לדבר על המתים שלי,
המתים שלי רבים,
ריב נוראי שלא נגמר.
חלקם חלוקים,
שטופים, עזובים בנחלים
בנחל אכזבות,
בנחל של דמעות,
חלקם אחי גיבורי התהילה,
וחלקם, בידי כבתה הלהבה.
אסור לי לדבר על המתים שלי,
שלא יתחילו להילחם בתוך תוכי,
קשה לי לארגן אותם במסדר אחד,
הם מסרבים לגור ביחד, איזה פחד.
יש כאלה של ילדות תמימה ובכי וכאב – של בית אמי מלבנון הראשונה
ויש סיפורי קרבות העצמאות, יום הכיפורים, מבצעים חשאיים.
יש מתים של אוטובוסים מתפוצצים,
יש מתים של טילים נופלים,
יש מתים שהם חברים,
יש מתים שהם מכרים,
יש מתים אחים של בני דודים,
יש מתים של נערות והתבגרות,
יש מתים של שירות חובה,
שם מתהפכת הקערה.
בסדיר התחילו להתערבב לי המתים תדיר,
בקבע, הסלט נהיה אדיר, כביר, שביר.
המילואים, המבצעים, המלחמות, תעסוקה מבצעית, קו, שיגרה וחירום,
בכולם הנזק הצטבר.
המתים שלי, אסור לי לדבר עליהם.
למדתי לאהוב את כולם,
לחבק אותם,
לשחרר אותם, את הדם,
מנסה ליישר קפל בזמן,
אוהב אותם, את כולם.
אסור לי לדבר על המתים שלי,
אני קצרתי את נשמתם,
אני כיביתי את המנוע הנפלא שהוא הלב, שלהם, שלי,
אני גדעתי את החלומות שלהם,
את התקוות של ההורים שנתנו הכל להביא אותם לעולם,
השארתי להדהד בחלל,
אני חייב לדבר על המתים שלי,
המתים שלי הם המתים של כולנו,
אסור לי לדבר על המתים שלי,
אז אני מדבר עליהם.
אסור לי לדבר על המתים שלי,
אז אני נוטע עצים,
בוחר בחיים,
מקדש את החיים שלהם, של כל אחד ואחד מהם,
המתים שלנו, הם החיים של כולנו.
אסור לי לדבר על המתים שלי,
אז אני מדבר עליהם,
זורע זרעים,
בשביל לדבר על המתים שלי,
עלי להיות לדייל בשירות החיים.
"I’m Not Allowed to Speak of My Dead"
By Nachum Lamour Friedman
26.04.2023
I’m not allowed to speak of my dead,
My dead are many,
A terrible, unending quarrel.
Some are scattered,
Soaked, abandoned in riverbeds—
In the stream of disappointments,
In the stream of tears.
Some are my brothers, heroes of glory,
And some—whose flame I extinguished by hand.
I’m not allowed to speak of my dead,
Lest they begin to fight within me.
It’s hard to line them up in formation—
They refuse to live together, and what a fear that is.
Some belong to innocent childhood, to crying and pain—
To my mother’s home during the First Lebanon War.
And there are tales of battles from Independence, Yom Kippur,
And covert operations.
There are the dead from exploding buses,
The dead from falling rockets,
Dead who were friends,
Dead who were acquaintances,
Dead who were cousins’ brothers,
Dead from girlhood and adolescence,
Dead from compulsory service—
Where everything was turned upside down.
In my regular service, the dead began to blur together.
In my professional duty, the salad became vast, immense, fragile.
Reserves, operations, wars, routine security patrols, emergency call-ups—
The damage piled up in all of them.
My dead—I’m not allowed to speak of them.
I’ve learned to love them all,
To embrace them,
To release them—the blood—
Trying to smooth out the wrinkle in time.
I love them. All of them.
I’m not allowed to speak of my dead.
I reaped their souls.
I extinguished that marvelous engine—the heart—
Theirs, mine.
I severed their dreams,
The hopes of parents who gave everything to bring them into this world.
I left it all to echo in the void.
I must speak of my dead.
My dead are all of ours.
I’m not allowed to speak of my dead.
So I speak of them.
I’m not allowed to speak of my dead.
So I plant trees,
I choose life,
I sanctify their lives—each and every one of them.
Our dead are the life of us all.
I’m not allowed to speak of my dead,
So I speak of them.
I sow seeds.
In order to speak of my dead—
I must become a flight attendant in the service of life.
