Particles of the Path

חלקיקים מהדרך/ נחום לאמור פרידמן.

נתבקשתי לכתוב על מסע ההתמודדות שלי עם הפוסט-טראומה שלי מהשירות הצבאי כסיפור הצלחה. איזה הצלחה יכולה להיות? איך מגדירים החלמה? ראיתי מוות, שנאה, דם ודמעות. ראיתי קמילה וכמעט וחדלתי מלהיות. ולמרות כאב שאינו עוזב: יש כאן חלקיקים מן הסיפור שלי:

בחרתי בחיים, בחרתי לחיות ולהיות, דייל בשירות החיים.

בשנת 2003 התגייסתי לשירות צבאי והתנדבתי לצנחנים, הגעתי דרך המיונים והגיבושים ליחידת העורב. השתחררתי משירות סדיר בשנת 2006, ב2007 חזרתי לשירות קבע מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה השתחררתי שוב והמשכתי שירות מילואים (אימונים, תעסוקה מבצעית, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועוד..) פעיל עד לשנת 2014, באמצעה הגשתי את המסמכים להכרה בהשפעות חוויות הלחימה עלי. הספקתי להיות מעורב בתכנון, ליווי או ביצוע של מאות מבצעים פעמים רבות תחת אש וסכנת חיים ואף נאלצתי להשתמש בנשק בצורה קטלנית.

בשנת 2007, כשהשתחררתי בפעם השנייה מהצבא, ברחתי לשלושה חודשים בחו"ל, שם התחילו להופיע בצורה חזקה תגובות קרב לחוויות הלחימה שעברתי. כשחזרתי לארץ ניסיתי להשתלב במסלול העבודה הרגיל בקיבוץ, ללא הצלחה יתרה. עברתי בין מקום עבודה למשנהו, איבדתי חברים וקשרים, שקעתי בחובות, ניסיתי ללמוד באקדמיה וללא הצלחה יתרה. תגובות הקרב ניהלו אותי ולא הבנתי או נתתי לעצמי להבין מה מצבי ועם עם מה אני מתמודד. הייתי מוכן כל הזמן לאלימות קיצונית, לקרב, להגיב חזק. אט אט הפכתי ל"זומבי", חי-מת, לא מתפקד, לא מתקשר עם המשפחה, החברים והסביבה הקרובה. נמנעתי משינה רק בשביל לא לחוות סיוטים נוספים, הסתובבתי כל הזמן עם ידיים רטובות מדם (כך הרגשתי), מזיע, כבוי מבפנים. כל הזמן מוכן ומחכה לנטרל איומים, להרוג, לכאוב ולהכאיב. 

סוף 2008 תחילת 2009 עופרת יצוקה. כדורים פסיכיאטריים, אלכוהול ובריחות נוספות.

שנת 2010, בהוראת גורמים קיבוץ הגשתי תביעה לביטוח לאומי על פוסט טראומה. היא לא הושלמה ונדחתה כי לא הצלחתי לעמוד בנטל הבירוקרטיה או לתפקד. שלחו אותי מהקיבוץ עם טופס ביד שניסיתי למלא – נפגשתי עם ועדה פעם אחת ובקושי הצלחתי להסביר את עצמי (עם עצמי עדיין לא הצלחתי לדבר) ושם זה נעצר. כיום אירוע זה משמש את הפרקליטות לטעון כי הייתי מסוגל לדאוג לענייני בתחום -מה שאינו מחובר לעובדות ולעדויות.

בסוף שנת 2010 חבר חיבר אותי אל עמותת "בשביל המחר" ולאחר תהליך קצר של היכרות הדדית יצאתי למסע עם קבוצה הטרוגנית של נשים וגברים ששירתו שירות משמעותי.

ככל הנראה התחלתי להבין עם מה אני מתמודד, אך לא דיברתי עם עצמי ולא עם העולם, בעיקר התחבאתי והגבתי.

בשנת 2011 יצאתי למסע עם קבוצה נוספת, הפעם גם בתפקיד של עוזר לוגיסטי והעזתי לפתוח ולשתף במעט, התחלתי לצעוד בשביל אל המחר שלי.

לאחר המסע השני עזרו לי בעמותת "בשביל המחר" למצוא מטפל מומחה ועזרו לי למצוא עורכי דין מומחים ללוות אותי בתהליך של קבלת הכרה ממשרד הביטחון. בשנת 2012 התחתנתי עם מיטל אותה הכרתי בזמן הלימודים בסמינר הקיבוצים, היא הכוח המניע שלי, העוגן והמגדלור בלב הסערה. מאז המסע השני אני מתנדב בעמותת בשביל המחר.

2014 התחלתי להקים את בורגני והגשתי את המסמכים הכרה ממשרד הביטחון. מאז מטופל במרפאה לבריאות הנפש של משרד הביטחון ברמב"ם. ומנסה כל טיפול או מחקר נוספים שאני מוצא שיכולים לעזור לי. נעזר בקנאביס רפואי בצורה חוקית משנת 2014.ומאז גם הצלחתי להפחית את הכדורים הפסיכיאטריים הנוראיים שהייתי צורך ונפגע מהם, עד לרמה בה כיום איני משתמש בכדורים פסיכיאטריים. רק בתרופות צמחיות של הטבע ובעבודה אישית קשה. תזונה, יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס ועבודת אדמה הנם רכיבי מפתח עבורי.

בקיבוץ שלי, מעגן מיכאל, אפשרו לי להתחיל ולטפח שטח שהיה מוזנח קרוב לשני עשורים. מחצבה רומית מהתקופה הביזנטית. בעבר גידלו שם עדר בקר וקצת סוסים. השטח היה מלא פסולת, ברזלים, קוצים ועשבים שהגיעו לגובה של 2-3 מטרים. אט אט, יום אחר יום, לעיתים חמש דקות ובהמשך גם שעות. עבדתי וניקיתי, עדרתי וסחבתי, גרפתי וגזמתי, עד שהיה ניתן להיכנס למרחב שנפתח ונגלה עם ההתקדמות.

חלקתי את החזון המלא למקום עם כל אחד שהסכים להקשיב וגם אם אלו שקראו לי "הזוי", "מטורף" ושלל מחמאות. בהמשך, במשך 5 שנים היה שיתוף פעולה עם המכינה הקדם צבאית "מנשרים קלו" היושבת בבית הספר השדה במעגן מיכאל. וכל החניכים זכו לחוויה, לימוד והתנסות בתחומים מעולמות הקיימות, חקלאות מחדשת ואורגנית ונחשפו לעולם התוכן של טראומה, פוסט-טראומה שיתוף והתמודדות. 

2017 הגשת בקשה לתיקון ההכרה בי ממשרד הביטחון למועד הפגיעה ותחילת מסע שעדיין לא הסתיים. שליחות לקולורדו עם עמותת בשביל המחר

2018 תא לחץ, שותף בהוצאת מסע של לוחמים בדואים עם עמותת בשביל המחר

ב2019 יצאתי ללימודים אקדמאים בפעם השנייה ואני לקראת סיום המשימה וקבלת תואר ראשון בממשל וקיימות. זכיתי ללמוד באוניברסיטת רייכמן ואני מוקיר תודה על המרצות והמרצים, צוות מרכז הנגישות, סגל וצוות בתי הספר וחברותי וחברי לספסל הלימודים. התחלתי לתקשר עם העולם יותר, כולל עם גורמים בארץ ובעולם והפכתי שותף מייסד בארגון בינלאומי שהקמנו של פצועי פוסט טראומה כי הנושא חוצה כל מגדר, מין, דת ושיוך פוליטי -זה משפיע על כלל החיים על כדור הארץ (https://ivlc.squarespace.com/)

ב2020 מיטל אשתי המופלאה הביאה לאוויר העולם את מעיין, בננו. המורה הכי גדול שלי, אהבה.

ב2021 נסגר מרחב בורגני בקיבוץ.  

כיום בשיתוף כמה עשרות מומחים מתחומים שונים, עמותת משפחת עורב צנחנים וקרן אהרנסון פועל להקמת "כפר שרה" – כפר החלמה וצמיחה אקולוגי למתמודדות ומתמודדים עם טראומה ופוסט טראומה מהשירות הצבאי – ביטחוני. מיזם אימפקט שהוא מודל הניתן להתאמה ויישום לאוכלוסיות ומרחבים נוספים. 

אני מתראיין, מרצה, משתף, נאבק משפטית, מצטלם, חוקר, לומד, מפגין, מייצר פתרונות ומענים, מייעץ, יוצר, כותב ואפילו עובד על שיר ותערוכה. מחפש ומוצא כל דרך שאני רק יכול לנרמל את הסטיגמה, להשתפר, לצמוח, להיות חלק מ... ולא העניין עצמו.

לאסוף את ההצלחות עם פינצטה!!! יש המון סוגים של הצלחות, הקושי הוא לראות אותן ולתת להן מקום! מסתובב עם המטלה שלקחתי על עצמי כחלק מהמשימה האישית-ציבורית שלי לשתף, לדבר, לספר, לחלוק ובעיקר לנרמל את הסטיגמה.

להתמודד, זה להצליח. להתמודד, זה להחלים. לחיות "כאן ועכשיו" ולא בעבר או בעתיד.

אולי כאן טמונה ההצלחה שלי ואותה אני מבקש להדגיש: סטיגמה ותוויות זה דבר נוראי במיוחד אלו שאנחנו מדביקים לעצמנו, הפוסט טראומה שאני חי ומתמודד איתה אינה מגדירה אותי, היא חלק ממני ויכולה גם להיות למשאב ומקור כוח.

במקביל לכאב... יש מה לעשות על מנת להרגיש יותר טוב: להחלים, לצמוח, לשגשג. 

בעיקר לא להיות לבד עם זה, לבחור בחיים,

דייל בשירות החיים.

Particles of the Path

By Nachum Lamour Fridman

I was asked to write about my journey with post-trauma from my military service—as a success story.
What kind of success could that be?
How does one define recovery?

I’ve seen death, hatred, blood, and tears.
I’ve seen decay, and I myself nearly ceased to be.
And despite pain that does not leave me, here are fragments of my story:

I chose life.
I chose to live and to be—a flight attendant in the service of life.

In 2003, I enlisted in the army and volunteered for the Paratroopers.
Through tryouts and evaluations, I was assigned to the Orev (Reconnaissance) unit.
I completed regular service in 2006.
In 2007, I returned to the army in a professional capacity, shortly after the Second Lebanon War.
I was discharged again and continued active reserve duty—including trainings, operational deployments, Operation Cast Lead, Pillar of Defense, and more—until 2014.
In the midst of that period, I submitted documentation seeking recognition of the impact that combat experiences had on me.

I had been involved in the planning, support, or execution of hundreds of operations—many times under fire, under threat to life—and at times I had to use my weapon lethally.

In 2007, after my second discharge, I fled abroad for three months.
That’s when intense combat reactions to my service began to surface.
When I returned to Israel, I tried to reintegrate into routine kibbutz work life—without much success.
I went from job to job. Lost friends and connections.
Fell into debt. Tried studying at university, without success.

Combat trauma was controlling me.
I couldn’t understand or even allow myself to recognize what I was going through.
I was constantly ready for extreme violence, for battle, to react hard.

Slowly, I became a zombie—the living dead.
Unable to function.
Disconnected from family, friends, and my surroundings.
I avoided sleep to escape nightmares.
I walked around with hands that felt wet with blood.
Sweating. Numb inside.

Constantly ready.
Waiting to neutralize threats.
To kill.
To hurt and be hurt.

Late 2008 into 2009—Operation Cast Lead.
Psychiatric meds, alcohol, and more forms of escape.

In 2010, at the kibbutz’s suggestion, I filed a claim with National Insurance for PTSD.
It wasn’t completed and was rejected.
I couldn’t handle the bureaucracy.
Couldn’t function.
They handed me a form to fill—
I met with the panel once, barely able to explain myself (I still couldn’t speak to myself, let alone them).
And that’s where it ended.

Today, this failed claim is being used by the prosecution to argue I was able to manage my own affairs—
A claim completely disconnected from reality and the evidence.

At the end of 2010, a friend connected me with the NGO “For Tomorrow”.
After a brief mutual introduction, I joined a journey with a diverse group of men and women who had served in significant combat roles.

I began to understand what I was dealing with, but I wasn’t talking to myself or the world.
Mostly, I hid. I reacted.

In 2011, I went on another journey—this time also serving as a logistics assistant.
I dared to open up a bit.
To share a little.
I began walking my own path into tomorrow.

After that second journey, “For Tomorrow” helped me find a specialist therapist and attorneys to guide me through the Ministry of Defense recognition process.

In 2012, I married Meital—whom I met while studying at the Kibbutzim Seminary.
She is my driving force, my anchor, and my lighthouse in the storm.
Since that second journey, I’ve volunteered with “For Tomorrow”.

In 2014, I began building Burgani and submitted my recognition request to the Ministry of Defense.
Since then, I’ve received treatment at the mental health clinic of the Ministry at Rambam Hospital.
I’ve tried every therapy and research method I could find that might help me.

Since 2014, I’ve been legally using medical cannabis—
which has enabled me to reduce, and eventually eliminate, the use of harsh psychiatric medications that damaged me.
Today, I use no psychiatric drugs.

Only plant-based natural medicine and hard personal work.
Nutrition, yoga, meditation, mindfulness, and working the land—these are my key healing tools.

On my kibbutz, Ma’agan Michael, I was given permission to rehabilitate an area that had been neglected for nearly two decades.
A Roman quarry from the Byzantine period.
In the past, it had housed cattle and a few horses.
The place was filled with trash, metal scraps, and weeds up to 2–3 meters high.

Bit by bit, day by day—sometimes just five minutes, eventually hours—
I worked. Cleared. Plowed. Hauled. Raked. Trimmed.
Until the space opened up and began to reveal itself.

I shared my full vision for the space with anyone willing to listen—
Even those who called me “delusional,” “crazy,” and other colorful compliments.

Later, for five years, I partnered with the pre-military academy “Minsharim Kalu” housed at the field school in Ma’agan Michael.
Every cadet received hands-on experience in sustainability, regenerative and organic agriculture—
and exposure to themes of trauma, post-trauma, sharing, and coping.

2017 – Submitted a request to amend my recognition with the Ministry of Defense to reflect the actual date of injury.
Began a journey that still continues.

2017 – Delegation to Colorado with “For Tomorrow”.
2018 – Hyperbaric chamber therapy; helped organize a journey for Bedouin soldiers with “For Tomorrow”.
2019 – Returned to academic studies for a second time.
Now nearing the completion of my BA in Government and Sustainability.

I had the privilege of studying at Reichman University.
I’m grateful for the faculty, accessibility team, staff, and my fellow students.

I began reconnecting with the world, including organizations in Israel and abroad—
I became a founding member of an international organization for PTSD survivors,
because this issue crosses all gender, religion, and political boundaries—
It affects all life on Earth.
👉 IVLC – International Veterans Leadership Committee

2020 – My amazing wife Meital brought our son Maayan into the world.
My greatest teacher. My love.

2021 – The Burgani healing space was shut down at the kibbutz.

Today, alongside dozens of experts from various fields, the Paratrooper Recon Family Association, and the Aharonson Foundation,
I’m working to establish “Kfar Sarah”—
An ecological recovery and growth village for those living with trauma and post-trauma from military and security service.

It’s an impact project—a replicable, adaptable model that can serve other populations and regions.

I give interviews, lecture, share, fight legal battles, appear on camera, research, study, demonstrate,
develop solutions, consult, create, write—and yes, I’m even working on a song and a visual exhibition.

I seek and find every possible way to normalize the stigma, to grow, to improve, to be a part of—
not the subject of the issue.

I gather every success with tweezers!
There are so many kinds of success—
The challenge is seeing them and giving them space.

I walk with this mission I took on—my personal and public task—
To share. To speak. To tell.
To normalize the stigma.

To cope is to succeed.
To cope is to heal.
To live in the here and now, not in the past or the future.

Maybe that’s where my success lies.
And that’s what I wish to emphasize:

Stigma and labels are terrible things—especially the ones we stick on ourselves.

The PTSD I live with and face does not define me.
It’s a part of me—
And it can even become a resource and a source of strength.

Despite the pain… there is something that can be done to feel better:
To heal.
To grow.
To thrive.

Above all—
Don’t be alone in this.
Choose life.
A flight attendant in the service of life.