“Those Who Look from Behind Don’t Know Who I Am”
"מי שמביט מאחור לא יודע מי אני" / נחום לאמור פרידמן 25.04.2023
בין זיכרון לעצמאות והשזירה הקוונטית שביניהם,
המשפט הזה מהדהד בי,
נדמה כי הוא משקף את המציאות בצורה מדויקת,
המדינה שלחה אותי להילחם, לפצוע ולהרוג,
לא לשם המוות, אלא על מנת להגן על החיים.
המדינה גייסה אותי ועוד רבים ורבות,
אימנה אותנו באחד מגופי ההכשרה והדרכה הטובים בעולם,
ציידה אותנו במיטב הנשק שהצליחה לייצר או לרכוש,
ורובנו הגדול חזר משדה הקרב בצורה כזאת או אחרת.
וזהו.
המכונה הגדולה והמשומנת עצרה,
שם נגמרת האחריות המלאה,
מעכשיו אין (מלבד בודדות) מפקדים שיקחו אחריות כמו שצה"ל יודע,
אין אנשים (מלבד בודדות) שיצליחו להגיש מתוך מערכי משרד הביטחון ואגף השיקום סיוע מתאים למתמודדים ולמתמודדות.
הפוליטיקאים שלנו, מביטים בנו מאחור,
לא יודעים מי אנחנו,
עסוקים באינטרס הצר, בלי מוסר,
מקדשים את הדגל בלי להבין מה הוא מסמל,
מקדשים יהדות, ציונות, אהבת הארץ ובנשימה אחת מחריבים את הארץ, את המפעל הציוני, את העמים השוכנים בארץ.
מקדשים ומהללים גנבים, מסיתים ומעודדי שנאה ומוות.
מקללים את מי שקורא לשלום, לחיים.
הולכים לרקוד על קברים של חללי צה"ל ולטנף את הפה שלהם ואת המרחב הציבורי ברעל, בשקרים ובחצאי אמיתות.
לפי ממשלת ישראל אני:
בוגד, טרוריסט, אנארכיסט,
מעניין כמה קרובי משפחה שלהם יצא לנו להציל כשהקזנו את נשמתנו בסמטאות של שכם וג'נין.
כמה חברים שלהם חיים היום בזכות מי שנשאר מוטל בבוץ של לבנון, בחול של עזה או מסתובב כמו זומבי, חי-מת לידם כשהם יוצאים עם כתבי החצר לעשות פוזה למצלמות ולהעמיק את השסעים והמחלוקות.
הם מביטים בי מאחור ולא יודעים מי אני,
הם מביטים בנו מאחור ולא יודעים מי אנחנו,
הם נשארו מאחורה, מסרבים להשתנות עם העולם,
מסרבים ללמוד,
מסרבים להתפתח,
מסרבים להתגבר על שנאה ופחד,
מסרבים לצמוח על כאב ודם שנספג באדמה,
מעדיפים להתבוסס בבוץ המלחמה והקורבנות.
השלום נועד לאמיצים והם מ-פ-ח-ד-י-ם,
הם מביטים בנו מאחור, כמו שהביטו כששלחו אותנו להילחם,
הם מביטים בנו מאחור, לא יודעים את מה שאנחנו כבר למדנו,
אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו, כמו שלימדו אותנו בטירונות, באימון המתקדם, בעלייה ליחידה,
כמו שלמדנו תחת אש, בטיפול בפצועים, בלוויות ובאזכרות.
הם מביטים בנו מאחור ולא יודעים מי אנחנו,
ואנחנו מתקדמים, מדברים, לא מוותרים על החיים.
75 שנים של מדינת ישראל,
75 שנים של מלחמה קיומית, יומיומית.
75 שנים שאנחנו מתקדמים,
75 שנים של עצמאות ולא של, למות.
מי שמביט מי מאחור לא יודע מי אני
מזמין את כל הממשלה שלנו לעמוד בשורה ולהביט לנו אחת אחד בעיניים.
אנחנו לא הולכים לשום מקום,
אנחנו יודעים להילחם,
ואנחנו יוצאים למלחמה על הזכויות שלנו,
על העתיד שלנו ושל הילדים שלנו,
על ההכרה בנו,
על השיקום,
על הטיפולים,
על התמיכה במשפחות שלנו,
על הליווי והנגשת הזכויות,
לוקחים אחריות,
עצמאות ולא למות!
“Those Who Look from Behind Don’t Know Who I Am”
By Nachum Lamour Fridman
April 25, 2023
Between memory and independence,
and the quantum weave that binds them—
this sentence echoes within me.
It seems to capture reality with painful accuracy.
The state sent me to fight,
to be wounded,
to kill—
not for the sake of death,
but to defend life.
The state drafted me,
and many others.
It trained us in one of the most advanced military systems in the world.
Equipped us with the finest weapons it could produce or buy.
And most of us returned from the battlefield—
in one form or another.
And that’s where it ends.
The great machine halts.
That’s the limit of full responsibility.
From here on out,
there are no more commanders (save for a few rare ones)
to take responsibility like the IDF once knew how to do.
There are no more officials (save for a few brave souls)
in the Ministry of Defense and Rehabilitation Division
who know how to properly support us.
They look at us from behind.
They don’t know who we are.
Our politicians are busy with narrow interests,
devoid of moral compass.
They exalt the flag
without understanding what it symbolizes.
They exalt Judaism, Zionism, love of the land—
while simultaneously destroying the land,
the Zionist project,
and the peoples who dwell here.
They glorify thieves,
incite hate,
encourage death.
They curse those who call for peace.
They desecrate the memory of our fallen soldiers,
pollute the public space with venom, lies, and half-truths.
According to the Israeli government, I am:
A traitor.
A terrorist.
An anarchist.
Funny... how many of their own family members
did we save when we bled out in the alleys of Nablus and Jenin?
How many of their friends are alive today
thanks to those who now lie in the mud of Lebanon,
in the sand of Gaza—
or wander like zombies, half-dead, beside them—
while they mug for the cameras
and deepen the divides in this fractured nation?
They look at me from behind.
They don’t know who I am.
They look at us from behind.
They don’t know who we are.
They’re stuck in the past.
Refusing to change with the world.
Refusing to learn.
Refusing to grow.
Refusing to rise from hate and fear.
Refusing to grow from pain and blood soaked into the earth.
They prefer to wallow in the mud of war and victimhood.
Peace is for the brave.
And they are c-o-w-a-r-d-s.
They look at us from behind—
just like they did when they sent us to fight.
They look at us from behind—
unaware of what we’ve come to understand.
We take responsibility for ourselves—
like we were taught in basic training,
in advanced infantry school,
in unit selection.
Like we learned under fire,
treating the wounded,
in funerals,
in memorials.
They look at us from behind—
but we move forward.
We speak.
We don’t give up on life.
75 years of the State of Israel.
75 years of daily existential struggle.
75 years—
we move forward.
75 years of independence—
not of death.
Those who look from behind don’t know who I am.
Let the entire government line up
and look us in the eyes—
one by one.
We’re not going anywhere.
We know how to fight.
And now we fight for our rights.
For our future.
For our children’s future.
For recognition.
For rehabilitation.
For treatment.
For support for our families.
For access to the rights we earned.
We take responsibility.
Independence—not death!
