Nails and Pins

מסמרים וסיכות / נחום לאמור פרידמן

רוצה לחיות. 

אני מתעורר לתוך המולה, מוצא את עצמי בחדר האוכל. המון אנשים, הפנים כולם מטושטשים. הם באים, הולכים וחוזרים בתנועה בלתי פוסקת. הכל מלווה ברעש לא ברור. אני מרגיש את המתח מתפוצץ בתוכי. כל תא ותא בגוף שלי פועם בטמפרטורה של כמה מיליוני מעלות, החומר שאני הייתי מורכב ממנו, מותך ונמצא בין מצבי צבירה. כאילו עבר סף של מסה קריטית והוא מתלבט בין התפוצצות לקריסה אל תוך עצמו. 

אני רוצה לחיות. 

אני כלוא בתוך הרגע הזה מרגיש את הסכנה מהבהבת, מבליחה ומנצנצת בתוך העיניים שלי ואליהן בלולאה שלא מפסיקה. איך שהוא המתח מצליח להתגבר, אפילו שלא דמיינתי שהוא יכול. אני לא יודע למה וכמה זמן, אבל אני מחזיק בפה שלי ערימה של מסמרים וסיכות. אני מרגיש שאני חייב להזהיר את כל מי שנמצא סביבי שיתרחק, משהו רע עומד להתרחש ואני לא יודע מה הוא. 

אני רוצה לחיות. 

יש בקהל סכנה. אני חייב למצוא דרך לא רק להגיב אלא גם ליזום, לנטרל את האירוע לפני שהוא מגיע לנקודת השיא שלו. אין לי מודיעין, אני לא יודע מה הסכנה מכילה באמת, מהיכן תגיע ומתי- אך היא שם, נוכחת בלי שיהיה לה גוף. אני מנסה להזיז את הגוף ומרגיש שאיני מסוגל להניע את המשקל שלי- כאילו כל גרם שוקל טון. הסכנה מתגברת. 

אני רוצה לחיות. 

אני מנסה לפתוח את הפה ולקרוא למי שסביבי. אני מבין שזו טעות ברגע שהמחשבה חולפת במוחי אבל איזו ברירה כבר יש לי? המחשבה כבר עזבה את היכן שנוצרה והיא כבר רצה מהמוח כפקודה לשרירים. בבת אחת כל הסיכות והמסמרים חודרים את חלל הפה שלי וננעצים בבשר ובעצם. הכל מסך של כאב. הכאב הזה מנתק אותי מחוסר היכולת לזוז, ואני צועד צעד וחצי קדימה ומוצא את עצמי בפתח של חדר האוכל. הכל מואר וברור. 

אני רוצה לחיות. 

אני לא נושם, אני יודע, מרגיש שאם אכניס אוויר פנימה הסיכות והמסמרים יגיעו גם אל הריאות. אני מרגיש שאני נחנק ואני מת, אבל רק החלק של לגסוס ולהיגמר לא מסתיים. אני מתחיל לזהות פרצופים בקהל סביבי. מנסה להסב את תשומת הלב של הסובבים אבל הם פשוט ממשיכים דרכי כאילו אני עשוי מעשן. 

אני רוצה לחיות. 

אני מנסה לנטר את המצב ולחשב כמה זמן החמצן המועט שיש במחזור הדם יספיק בשביל שלא אאבד את ההכרה ואחדל מלהיות. אני לא מרגיש אופטימי במיוחד, הזמן מזדחל לו ואני בקושי, לא מעז להזיז אפילו שריר אחד קטן מלבד היד שלי שמתנופפת באוויר, מנסה לעצור מישהו מהאנשים שעוברים וחולפים בקצב מטורף. אני מצליח להפיק צליל של חרחור ומרגיש את הדם זורם לי מהפה החוצה, כמה טיפות מחליקות למטה דרך הקנה והגרון. אני ממשיך להקפיא את השרירים שלא ינועו. 

אני רוצה לחיות. 

הכאב מסמא את עיניי ואני רואה ברקים בשלל צבעים פוגעים באדמה סביבי ומתנפצים. נראה שאף לא אחד רואה את הברקים הללו. אני תוהה האם אני באמת שם או שאני זיכרון. הכאב שורף את מערכת העצבים ואני מרגיש את שאריות החמצן נעלמות לי מהדם. אני מחליט לנסות לנשום למרות הכאב והסכנה ואני מאפשר לריאות להתמלא לאט ובזהירות. אני מרגיש שאני טובע בדם, מרגיש כי נכנס יותר דם מאוויר. אני אומר לעצמי תודה שזכיתי לחיות ומדמיין שאני מחבק את הילד שלי ביחד עם אשתי. 

אני רוצה לחיות. 

מעט האוויר שזרם אל הריאות כנראה מאפשר לי לא למות עדיין, אני מרגיש את החום מתגבר ואני גם טובע בתוך עצמי. אני שוב מפיק צליל של חרחור ודם מתפזר על הכניסה. פתאום אני מצליח לצעוד עוד כמה צעדים ואני באמצע הרחבה שמול חדר האוכל. חם לי וקר לי בו זמנית, הכאב איכשהו נראה לי ממש זניח וחסר משמעות לעומת חומרת המצב. 

אני רוצה לחיות. 

יד שמאל שלי נשענת על האספלט, שוקעת לתוכו מהחום שהגוף שלי מפזר אל הסביבה. אני מושיט את יד ימין אל הפה ומגשש בעדינות עם קצות האצבעות. מהר מאוד אני חש במתכת שפוצעת את השפתיים, בלי לחשוב פעמיים אני תופס את הקצה של הסיכה ומושך בתנועה בטוחה וזהירה את הסיכה מהשפתיים. אני רוצה לפעור את הפה ולצרוח את נשמתי עד שתפרח. הכאב זה כל מה שאני מכיר באותו רגע. 

אני רוצה לחיות. 

זה בכלל לא רגע, זה נצח. בלי יכולת לעשות שום דבר אחר אני תופס את המתכת הבאה שאני מוצא ומושך גם אותה. אני עוזב את המסמר והסיכה שביד שלי ושומע אותם מצלצלים בזמן הפגיעה והגלגול על האספלט. פתאום הראייה חוזרת לי ואני רואה עוד מלבד קשתות וברקים של צבעים וכאב זוהרים. 

אני רוצה לחיות. 

אני רואה שהאנשים סביבי מבחינים במתרחש אך הכל נמשך כסדרו. היד שלי נשלחת שוב אל הפה ואני מושך עוד סיכה החוצה, הפעם היא מעוקלת אני נאלץ לעקוב אחר הפיתול שלה לפי רמת ההתנגדות והכאב. היא נחלצת ממקומה ואני מחזיק אותה מול העיניים שלי, רואה פיסת בשר קטנה מחוברת אליה והדם נוטף. הסיכה הזו אינה חלקה וחדשה כמו הסיכה והמסמר ששוכבים בתוך שלולית קטנה של דם על האספלט למול המקום בו אני כורע. היא חלודה, ישנה ומעקומת לגמרי. אני רוצה להקיא ויודע שזה בלתי אפשרי. זמן כאילו לא קיים שוב ואני מתחיל לנהל את המצב בצורה קרה ומחושבת. מקרב את כף ידי בזהירות אל הפה ועובד לנקות אותו בשיטתיות מן המסמרים והסיכות. 

אני רוצה לחיות. 

אני בוכה דמעות של דם בעודי עושה את זה. מגשש בזהירות מוצא עוד פיסה של מתכת, אוחז בה ומושך אותה בזהירות אך גם תוך כדי שימוש בכוח. השפתיים נקיות ואני מתחיל להתקדם פנימה. מוצא מסמרים וסיכות בכל מיני גדלים, אורכים ומצבים. כל אחד מהם עלי להוציא בנפרד. חלקם מתחת לשיניים, ביניהן. זיקוקים ופיצוצים של כאב מלווים כל פעולה כזאת ונראה לי כי מאז שאני קיים זה כל מה שיש, כאב מטורף שבכל פעם שנדמה שהוא הגיע לשיא מתגלה שיא חדש. 

אני רוצה לחיות. 

מסמר אחר מסמר, סיכה אחר סיכה. אני ממשיך ומוציא. משחרר את הלשון ממאות חיבורים שנכפו עליה לכל רקמה ועצם אפשריים בחלל הפה. אני ממשיך ומתקדם ומתחיל להגיע לפנים הפה, לגרון. אני מפחד לבצע תנועה של בליעה, מפחד לנשום, מפחד להזיז את הצוואר, הראש או כל חלק מלבד היד. פתאום אני מוצא את עצמי מרגיש שלא נשארו הרבה סיכות ומסמרים ואני מתחיל להבין את כמות הסיכות והמסמרים שנערמו להן במרכז רחבת חדר האוכל. הכל נוטף דם ורקמות שנתלות להן על המתכות השונות. אני לא עוצר וממשיך ומוציא את הסיכות והמסמרים שעוד נותרו. 

אני רוצה לחיות. 

כל הזמן הזה, הנצח הזה, תחושת הסכנה רק הולכת ומתגברת. הריאות שלי כבר כמעט ומלאות אך ורק בדם, הפה שלי שסוע ופצוע כולו והכאב גורם לי להתחיל לרעוד ולהזיע. 

אני רוצה לחיות. 

אני כועס, מנסה להבין מדוע. אני רואה את המבטים של כל מי שעובר וחולף ורואה שהם מזדעזעים מהמחזה של ערימת הסיכות והמסמרים. האצבעות שלי אוחזות בראש של המסמר האחרון, ידי מתחילה לנוע בעקבות הזרוע למשוך אותו החוצה. נדמה שזה נמשך ונמשך עידנים, אני מושך ומושך ולא מגיע אל קצה המסמר, מושך עוד ועוד ועוד. השמש שוקעת ואני מושך, הירח עולה, שוקע והשמש חוזרת לבקר ואני ממשיך למשוך. כואב לי. 

אני רוצה לחיות. 

ממשיך למשוך יום נוסף ושבוע, מושך ומושך וזה לא נגמר. חודש עובר והעונות מתחלפות ואני מושך ומושך. שנים עוברות ואני מושך ומושך והמסמר לא נגמר. לפתע פתאום, בלי כל אזהרה המסמר נגמר, דם פורץ לי מהפה כמזרקה. רוצה לחיות וכואב לי יותר מאי פעם. אני עוצם ממצמץ וכשאני מרים את העפעפיים אני מגלה שאני שוכב במיטה שלנו. הפה שלי כואב כאילו המסמרים כולם בתוכו ואני רוטט מבפנים מוכן לאלימות קיצונית. כואב לי, רוצה לחיות. עובר על כל החושים שלי, מפעיל אותם. כואב לי. 

אומר תודה שהם לצידי, אומר תודה שאני יכול לכאוב. מוקיר תודה על כל מה שחי.                                             על המשפחה שלי, החברים והחיים. כואב הפה, אני רוצה להוציא את המסמרים והסיכות. אני מפחד לנשום. 

רוצה לחיות. 

מרים את הילד שלנו והולך להחליף חיתול.

Nails and Pins

By Nachum Lamour Fridman

I want to live.

I wake up into chaos.
I find myself in the dining hall.
So many people. All their faces are blurred.
They come, they go, they come again—
in a constant stream of motion.

All of it wrapped in a noise I can’t decipher.
I feel the tension explode inside me.
Every cell in my body pulses at a temperature of millions of degrees.

The substance of me is molten—
hovering between physical states.
As if it crossed a critical mass threshold
and now wavers—between explosion and implosion.

I want to live.

I’m trapped in the moment.
Danger flashes, flickers, pulses in my eyes
and back into them in an endless loop.

The tension builds, impossibly,
beyond anything I imagined.

I don’t know why or for how long—
but I realize:
My mouth is full of nails and pins.

I feel the urge to warn everyone nearby.
Something bad is coming.
I don’t know what—
but it’s there.
Present.
Without a body.

I want to live.

There’s danger in the crowd.
I need to not just react—
but act.
Intervene before the event peaks.

I have no intel.
No idea what the threat contains.
No clue where or when it’ll strike—
but it’s here.

I try to move.
I can’t.
My weight is unbearable—
each gram feels like a ton.

The danger grows.

I want to live.

I try to open my mouth, to warn the people around me.
The thought alone is a mistake—
but it’s too late.

The signal has already left my brain
and become a command to the muscles.

All at once, the pins and nails
stab through my mouth—
pierce the flesh,
strike the bone.

A screen of pain.
But the pain breaks the paralysis.

I take a step.
Then another.

Suddenly, I’m at the entrance to the dining hall.
Everything is lit.
Clear.

I want to live.

I’m not breathing.
I know if I inhale,
those nails and pins will slip into my lungs.

I’m suffocating.
Dying—
but the dying never ends.

I begin to recognize faces in the crowd.
I try to draw attention—
but they walk right through me,
as if I’m made of smoke.

I want to live.

I try to calculate how long the oxygen in my blood will last
before I lose consciousness—
before I disappear.

I can’t move a single muscle—
except my hand.
It waves in the air,
desperate to stop someone
as they rush past me.

I manage a guttural sound.
Blood leaks from my mouth.
A few drops slide down my throat.

I freeze my muscles,
locking them down.

I want to live.

The pain blinds me.
Lightning bolts of every color crash around me.
No one sees them.

I wonder—am I really here?
Or just a memory?

The pain ignites every nerve.
I feel the oxygen drain from my blood.

I decide to try breathing—
despite the risk.

I fill my lungs slowly, carefully.
It feels like drowning in blood.
More blood than air.

I thank myself
for having lived.

I imagine hugging my child
with my wife beside me.

I want to live.

The small bit of air in my lungs
seems to delay death.

But now I’m overheating—
drowning inside myself.

I gurgle again.
Blood sprays across the entrance.

Somehow, I step forward again—
and find myself
in the center of the square
in front of the dining hall.

I’m burning and freezing
all at once.

The pain?
Suddenly irrelevant
compared to the severity of the moment.

I want to live.

My left hand presses against the asphalt—
melting into it from my body heat.

With my right hand,
I reach up to my mouth
and gently explore.

Soon, I find cold metal
slicing through my lips.

Without thinking,
I grab a pin and pull.

Deliberate.
Precise.

The pin slides free.
I want to scream—
but pain is all I know.

I want to live.

But this is not a moment—
it’s eternity.

No other choice,
I find the next shard of metal
and pull again.

I let go—
the pin and nail clatter to the asphalt below me.

Suddenly, I can see again.
Not just colors and pain,
but shapes.
Reality.

I want to live.

The people around me now notice—
but everything continues as before.

My hand returns to my mouth.
I pull another pin.
This one is bent—
I follow the curve by pain and resistance.

It rips free—
flesh still stuck to it.
Blood drips.

This pin isn’t smooth and new
like the others.
It’s rusty,
ancient,
twisted.

I want to vomit—
but I know I can’t.

Time ceases again.
I manage the situation with cold logic.

I bring my hand to my mouth
and begin clearing it
of nails and pins—
methodically.

I want to live.

I cry blood
as I do this.

I find another shard—
grip it—
pull.

My lips are clear now.
I begin to move inward.

Pins between teeth.
Under them.

Explosions of pain with every pull.
And somehow, each wave
outdoes the last.

I want to live.

Pin by pin.
Nail by nail.

I release my tongue—
hundreds of connections torn away
from every tissue and bone in my mouth.

I work inward—
toward the throat.

I’m afraid to swallow.
Afraid to breathe.
Afraid to move.

Suddenly,
I realize there aren’t many left.

I look down.
The square is covered—
in metal, blood, and tissue
still clinging to the steel.

I don’t stop.

I keep pulling.

I want to live.

The whole time—
the danger grows.

My lungs are nearly full of blood.
My mouth is shredded.
The pain makes me tremble,
sweat.

I want to live.

I’m angry.
Why?

I see their eyes—
the people passing by.
They flinch
at the pile of nails and pins.

I grab the last one.
Wrap my fingers around it.

I pull.
And pull.
And pull.

It never ends.

The sun sets.
I pull.

The moon rises.
I pull.

I want to live.

I keep pulling.
A day.
A week.
A month.

The seasons change.
Years pass.

I pull
and pull
and the nail never ends.

Then suddenly—
without warning—
it’s over.

Blood erupts from my mouth like a fountain.

I want to live.
The pain is worse than ever.

I blink.

When I open my eyes,
I’m in our bed.

My mouth aches—
as if all the nails are still inside.

I’m vibrating from within—
ready to unleash violence.

It hurts.
I want to live.

I scan every sense.
Activate each one.

It hurts.

I give thanks
that they’re by my side.

Give thanks
that I can feel pain.

Grateful for everything still alive:
my family,
my friends,
my life.

My mouth aches.
I want to pull out the nails and pins.
I’m afraid to breathe.

I want to live.

I lift our child
and go change his diaper.