Ripples In The Lake

אדוות באגם / נחום לאמור פרידמן. 24.04.2023

ערב יום הזיכרון,

היש יום בלי זיכרון? 

נדמה כי כל הימים מלאים בזכרונות, 

בטח שהלילות.

זיכרונות קטנים וגדולים, 

מוטלים כמו דגיגים ודגים לשחות בין כרישים.

ממלאים את ים הדמעות,

צפים להם על גלי קינות של אמא ואות (אות של גבורה? או אות מצבה? אות מערכה?)

ועוד אמא ועוד אמא, כמה אמא בוכות?

גלים, גלים הן מופיעות ומתנפצות, נשברות על החוף,

נגררות כנגד החול הרך, רך שנולד מגרגר.

גרגר, גרגר ומלאה הארץ בהבטחות, באבטחות,

החול הרטוב יודע למוסס הבטחות של בחירות, 

לגלגל הבטחות של ערכים, לקיחת אחריות (בע"מ) וחירות,

להציע לטובעים הנאחזים בשבר ספינה, 

לתעתע בתובעים אחריות מלאה, 

בירוקרטיה איטית, אטומה ומיושנת, טבועה בשמרנות יהירה.

עוד "מבצע" עוד "מערכה" עוד "גל טרור" עוד "מלחמה קטנה" עוד זיכרון.

החיוך של הילד נותר זיכרון, בקבר או "רק" מתחבא בארון.

הרחם זוכרת שאין רחמים פה, 

רק אדוות באגם,

לא נשתוק, נציף את קולם,

נשמיע את אלו שחזרו חיים,

בחלקם.

ולנו יש אפשרות ובחירות לעשות,

אולי נהיה אמיצים? ואם נקדש את החיים?

לזכר המתים נדאג שלא תהיה עוד אמא אחת,

שתבכה ותזין את ים הדמעות,

בקינה על בת או בן או ילד שכן.

Ripples in the Lake
By Nachum Lamour Fridman – 24.04.2023

Eve of Memorial Day.
Is there a day without memory?
It seems all days are full of memories—
certainly the nights.

Small memories and large,
scattered like minnows and fish
swimming among sharks.
Filling the sea of tears,
floating on waves of mothers’ laments
and medals (Medals of Valor? Gravestone plaques?
Badges of battle?)

And another mother, and another—
how many mothers are crying?
Waves upon waves appear,
crashing, breaking on the shore,
dragged across soft sand,
sand born of a single grain.

Grain by grain, the land fills
with promises and security pledges.
The wet sand knows how to dissolve
election vows,
to erode pledges of values,
of responsibility (Ltd.) and freedom.
It offers the drowning
a splinter of shipwreck to cling to,
to mock those who demand full accountability,
with slow, opaque, antiquated bureaucracy—
saturated in arrogant conservatism.

Another “operation,” another “campaign,”
another “wave of terror,”
another “small war,”
another memory.

The child’s smile remains just that—a memory,
in a grave or merely hidden in a closet.
The womb remembers
that there is no mercy here,
only ripples in the lake.

We will not be silent.
We will raise their voices—
amplify the sound of those who returned alive,
though only partially so.

And we—
we have the ability and the choices to act.
Maybe we will be brave?
What if we sanctify life?

In memory of the dead,
let us ensure not one more mother
will cry and nourish the sea of tears
with a lament for her daughter,
her son,
or the neighbor’s child.